אני פשוט המום!

תחילה גילוי נאות: טרם סיימתי את כל הספר, אבל הדברים שזה עתה גמרתי לקרוא, עוררו אותי להיכנס לאתר ולשפוך את אשר על ליבי.

הפרק שהטריד את מנוחתי קשור להיתכנות עירעור יחסי ישראל-ארה"ב. בתור חובב היסטוריה ואקטואליה (וכמובן פוליטיקה) מושבע, מאוד אהבתי עד כה את הניתוחים שלך בדבר תחזיות הביטחוניות והלאומיות, שאני שותף לרובן ככולן. אבל דווקא הפרק הנזכר לעיל הוא שהצליח לסחוט ממני קריאות התפעלות תוך כדי הקריאה.

 

זה זמן מה שאני טוען בפי כל אלה שעימם יוצא לי להתדיין כי הסכנה הקיומית המידיית המרחפת על ישראל איננה צבאית, כי אם אידיאולוגית. הטענה שלי היא שמגמת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה של ישראל מצד גורמים 'ליברליים' בשמאל האירופאי והאמריקאי (ולא רק בשמאל. לאחרונה נראה כי רבים מצטרפים ל- bandwagon) יש בהם כדי להביא את הטלת הספק בעצם זכות קיומה לשיח הציבורי, ונראה שהמגמה הזאת רק הולכת ומחריפה ככל שעובר הזמן.

בדיוק כמוך, אני סבור שזה רק עניין של זמן עד שדעות אלה יחלחלו לדרגים הבכירים ביותר (או לחילופין אנשים בעלי דעות כאלה ירכבו על גל אהדה מצד ההמונים המחפשים את השעיר לעזאזל המושלם), ואז כבר יהיה מאוחר מדי. למעשה, אפילו אין צורך בשום פעולה ערמומית מצד הערבים בשביל שהתרחיש הזה יתממש. כבר עכשיו, על פי סקרים לא מעטים ישראל מדורגת כמכשול מספר אחד לשלום עולמי. מינסיוני, מעט מאוד אנשים תומכים בישראל בגלל הסיבות הנכונות, וכאן בדיוק המקום להזכיר את נושא הנוצרים האוונגליסטים שגם בו קלעת בול לדעותי. בתור אתאיסט אני סולד מכל הדתות, אבל עד לא מכבר הייתי די אמביוולנטי בנוגע לחבורה ההזויה הזאת. מצד אחד הם מהווים סכנה ברורה לענייניה הפנימיים ואופיה של ארה"ב כמדינה חילונית מתקדמת (נושא הכחשת האבולוציה נראה כדוגמא קלאסית), אבל ככל שהתעמקתי הדוקטרינה הדתית שלהם, במיוחד ביחס לישראל והיהודים הבנתי שמדובר כאן בחרב פיפיות עבורנו.

כפי שהיטבת להסביר בספר, חייבים להוציא את הדת מחוץ למשוואה הדיפלומטית, משום שבניגוד לתחומים אחרים, ההיגיון כאן נדחק לטובת משאלות לב ומשיחיות עיוורת. אסור לנו בשום פנים ואופן להשלות את עצמו בנוגע לתמיכה הנוצרית בישראל. התמיכה הזאת סופה להפוך לטינה כאשר יקום מנהיג כריזמטי בודד ויפנה את האצבע המאשימה לכיווננו, שכן הרי ברור לכל דיכפין כי התסריט שלהם לא יתממש וכפי שלימדה אותנו ההיסטוריה, זה רק עניין של זמן עד שיתחיל חיפוש האשמים, ולנו יש את ה'פריווילגיה' המפוקפקת להיות בראש הרשימה.

לצערי, נראה לי שדבריך אלה (כמו גם האחרים) יפלו על אזניים ערלות ונמשיך לראות כמרים מטורפים כמו פאט רוברטסון זוכים לבמה בוועידות AIPAC, ואת הפוליטיקאים שלנו מקבצים נדבות ברצועת התנ"ך.

 

מי ייתן ונבואות זעם אלה לא יתגשמו, אבל בתור ריאליסט, קשה לי להשלות את עצמי. לסיכום, הייתי מאוד רוצה לשמוע את דעתך על האופן שבו יכולה ישראל לנהל את מלחמת ה-PR שלה אל מול אנשים כמו וולט, מרשהיימר, קארטר או אפילו מייקל שוייר, או שאתה סבור שהמאבק נחרץ והדרך היחידה היא לשכך את המכה בעצמאות counter- measures כמו חתימת הסכמים הדדיים?